הודעה לבעלי האתר

תקופת הניסיון הסתיימה, יש ליצור מנוי דרך ממשק ניהול האתר.
האתר נכנס לרשימת המחיקה ויימחק בקרוב
לחץ כאן אם אינך זוכר את כתובת ממשק ניהול האתר שלך.
עודד פוייר 2014
שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

עודד פוייר 2014

שי - אחרי עשרים שנה
 
שי חברי היקר, אחי ומורי,
בימים האחרונים, מלווה את מחשבותיי השיר שכתב יענקל'ה רוטבליט לשמוליק קראוס.
זהו שיר געגועים ובמרכזו הגעגוע למנגינה טהורה, לצליל הגיטרה והגעגועים לחבר שאיננו. גם עכשיו בדברי את הגעגוע אליך, ילוו אותי מילות השיר – "אחרי עשרים שנה":
 
אחרי עשרים שנה,
את עוד מנגנת -
גיטרה ישנה
את עוד מתכוונת
מבין המיתרים
לטוב שבשירים
עוד לא נכתב.
 
אחרי עשרים שנה – כל כך הרבה נכתב ונאמר אליך ועליך.
במגוון צורות ועל ידי כל כך הרבה אנשים, ובהרבה הזדמנויות, ביטאנו במילים את כל שבליבנו ועדין, כאילו שלא אמרנו די.
פלא אמיתי הוא, שבחור צעיר כל-כך, שאיננו עמנו כבר מספר רב של שנים, כמעט כמו מניין שנותיו בעת שנלקח מאתנו, ממלא אותנו עדין בעצמת תחושות ומחשבות שאינן נעלמות ולא נחלשות ולמילים עדין אין סוף.
נגעת בכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מעגלים ומסגרות, השפעת על מסלול חיים שלם של רבים כל-כך. כולנו נגיד דברים דומים בשבחך, בהערכתנו ואהבתינו אותך ועדין – לכל אחד תהיה החוויה הייחודית אתך, הדרך המסויימת בה נגעת בו ושינית אותו.   
והנה מסתבר שזה לא מסתיים במי שהכירו אותך, אלא גם בדורות חדשים שמתחנכים על דמותך – רק לפני כחודשיים פנתה אליי חיילת צעירה שהחליטה לערוך ערב הנצחה לחיילי היחידה שלה, כשאתה ומורשתך במרכז. כמובן שבתחושה פנימית של שליחות, ניסיתי להעביר לה ולו במעט, קווים לדמותך הנפלאה. דמות שראויה להוות דוגמא ומודל לחיקוי לכל חייל צעיר והאמת היא – שגם לכל אזרח ואדם.
ובאמת, במשך עשרים השנה האחרונות, אנו – אוהביך שזכינו לחוות את היותך ולינוק מאישיותך השופעת, משתדלים לקיים את מצוות ה"והגדת" ו"למען תספר לדור אחרון" , לתאר את דמותך ולספר - על כח המשיכה האדיר שהיה לך שתמיד ניצלת רק לטובה,      
על דוגמא אישית לא מתפשרת ותמיד ב"דרכיה דרכי נועם", על חבר כזה שמודים יום-יום על הגאווה בלהיות לצידו, על אצילות נפש וגבורה שקטה, על חכמת החיים וחכמת הלב שניחנת בה, על החיוך השובה ועל חוש ההומור, וכמובן על המוסיקה, השירים והגיטרה.
ואולי הסיבה שמילותינו אף פעם אינן נגמרות, היא שכמו בשיר של רוטבליט, קיימת עדין התחושה ש"הטוב בשירים עוד לא נכתב" ועמוק בפנים נמצא הרצון הילדותי ועם זאת
הכל-כך אמיתי ומוחשי – שאת ה"טוב שבשירים", לא נכתוב אנחנו - אלא אתה בעצמך.
 
אחרי עשרים שנה,
שוב אינני ילד.
תמו נעורי
שיבה זרקה במלך
רק את עודך עימי
איתך שוב אל עצמי
אני חוזר.
 
עוד אותו הצליל
עוד אותו הטעם
שמור כמו יין, יין טוב
מתנגנת בי
מנגינה בוקעת
מבין אצבעותיי
לכי לך אל הרחוב.
 
אחרי עשרים שנה – כבר גדלנו והשתנינו, השיער השחור הפך לכסוף, התלתלים נעלמו והפכו למפרצים, ולפני הנערים השוחקות נוספו כמה קמטים של ניסיון חיים וטרדות היום-יום. רק אתה לא השתנית. עדין צעיר ויפה. עדין מלא שאיפות וחלומות להגשים. עדין חותר לשלמות ( אני נזכר, איך באחת השיחות האחרונות שלנו כששנינו היינו קצינים ומפקדים, התייעצת איתי והיית מוטרד כי בשיחת המחלקה עם החיילים, הרמת מעט את הקול וזה דבר שלא תכננת ואתה חושב שזו הייתה טעות. הבנתי אותך ואמרתי לך שלמרות שפעם אחת הרמת את הקול אין בכך משהו משמעותי שפוגם בפיקודיות המצוינת שלך. אח"כ חשבתי, כמה אופייני היה שאתה בסטנדרטים העילאיים שהצבת לעצמך, היית כה מוטרד מדברים שאחרים אפילו לא חושבים עליהם מלכתחילה.) וכך אתה למול עיניי גם היום, שלם ומלא חיות ומבין אצבעותיך בוקעת אותה נגינה ומנגינתך בוקעת ועולה מהחדר בפנימייה, מהמאהל במחנה בנ"ע, מחדרי ביתי, מההרים והוואדיות של הטיולים הרבים, מאוהל המחלקה, מהאירוע המשפחתי ומחדר הסגל – והמנגינה חזקה, ברורה, מופלאה ואמיתית ואין כל רעש בעולם שיכול להתגבר על עוצמתה.
 
אחרי עשרים שנה – כולנו זוכרים ומזכירים, מלמדים את מורשתך ומנציחים. דורות חדשים באים ואנחנו מנסים לקיים את ההבטחה להמשיך את דרכך ולמצוא נחמה בכך שאתה חי בליבנו ודרכך לא נשכחה ולא תישכח.
כל זה נכון בהחלט, אך עם כל החשיבות והכוח שזה נותן – נחמה, זה לא נותן. כי נדמה שעל כזה אובדן כמו לכתך - אין נחמה של ממש לכל הנשארים אחריך.
אם כך, למי הנחמה?
שי היקר, חושב אני על נשמתך הרגישה והאצילה, כמה בטח הצטערה היא לעזוב את עולמינו ולהשאיר את כל אוהביך עם ההתמודדויות הקשות.
ואתה שם למעלה, יושב ומשקיף ורואה את כל הקשיים של כולנו, כיחידים וכעם, ואתה בטח רוצה כל כך לרדת אלינו, להתנדב לרוץ קדימה ולעזור – להעמיס את המשקל הכבד על גבך, להסתער בראש ולהביאנו אל חוף מבטחים. וכך יום יום כבר עשרים שנה.
ומתוך המניעה, נשמתך מתעצבת לה.
ואז אתה מביט שוב למטה ורואה את משפחתך המדהימה שבחרה בחיים וממשיכה להתרחב ולשמוח. רואה את חבריך שבוכים וזוכרים וכבר מגדלים דורות על ברכי מורשתך, רואה את חייליך ומפקדיך. רואה על כמה בני אדם השפעת לטובה וכמה – בזכותך – יש עוד טוב בעולמינו והוא זה שינצח לבסוף.
ושם למעלה ליד כיסא הכבוד, ניצבת נשמתך, מוחה את הדמעה ומוצאת לה נחמה. 

ושוב עולה השיר
ושוב עד כלות הנפש,
פרי געגועי
ימי רימון וגפן
ורוח בי עוד שר
רועד אותו מיתר
עשרים שנה.
 
 
שי אחי ורעי האהוב,
מתגעגע מאוד ומבטיח להמשיך ולשאת את מנגינת חייך, כפי שהיא ממשיכה לשאת אותי ואת כולנו.
 
אתה מגש הכסף!
בחייך ציוות לנו את החיים!

 
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה
תפריט דף הבית