שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

מיכל לווינוביץ-ידידה

בס"ד                                                          יום  שלישי  23.8.94                                                                                                     
שי!
 
"לקחת את  ידי  בידך
ואמרת לי
בואי  נרד  אל  הגן.
לקחת את  ידי  בידך
ואמרת לי
דברים  שרואים משם לא  רואים  מכאן.
ניגנת  לי  שיר  על  הגיטרה
וקולך  רעד
רוח  בי  חמה  רוח  שרה
והזמן  כאילו  עמד...
...דברים  שרואים משם -  לא  רואים  מכאן".
האם באמת רואים משם דברים  אחרת  מכפי שהם נראים  כאן?
והאם  באמת  שם  שקט  ושלו  וטוב?  והאם  שם  יש  שלום,  ואין  קרבנות  חינם?
קשה...  כל  כך קשה לי  לחשוב על  שי  שהיה  -  ולא  שי  שיהיה...
כ"כ  הרבה  עוד  יש  לך  להספיק  לעשות  ליהנות  להנהיג  לחנך  כל  כך  הרבה  עוד  לתת...
בחודשים  האחרונים  מלאו  לך  בסה"כ  22  שנות  חיים,  מי  היה  מאמין  שלא  ימלאו  יותר?
מנסה להבין  ולקבל  את  רוע  הגזרה,  אך  הלב ממאן  להאמין.
אתה שי  -  שכל  כך  אהבת  את  משפחתך  וכל  כך  דאגת  לכל  אחד  ואחד  מהם,  אתה  -  שכל  כך אהבת את  הצבא  ואת  חייליך  ואת  הכומתה  האדומה, אתה  שכל  כך  אהבת  את  הגיטרה  שהתלוותה  אליך  לכל  מקום,  והשירים  הישראלים, ושלמה ארצי,  ואת  מעגלי  השירה  שהיו  מתקבצים תמיד  סביבך.
                                        
אתה -  שכל  כך  אהבת  את  החיים  -  וכל  כך  חיית,
אתה  הלכת,   נקטפת  בשיא  פריחתך,   ל פ נ י  שהספקת  לעשות   דברים  שרצית, להגשים  חלומות  שחלמת,  לצאת  לטיולים  שתכננת,  להיות  עם  משפחתך  שאהבת,
לפני שהספקת לראות  את  חייליך  מסיימים  מסלול,
לפני שהספקת לראות  פירות  עמלך.
כבר  30  יום  שאתה  לא  אתנו  בין  החיים,
30  יום  של  מחשבות  וזיכרונות  ותמונות  וחוויות  משותפות  שעוברות  אל  מול עיני  ולא  מרפות.
30  יום  שיימשכו  כנראה  לעד  בלעדיך.
כל  כך  מוזר  לכתוב עליך  ולא  אליך והרי  כל  כך  הרבה  מכתבים  שכתבתי  הופנו  אליך...  והם  יהפכו  להיות  זיכרון  סגור  במזוודה.
והתמונות  הזוהרות  שמקבלות  חיים  למול  עיני  בכל  פעם  שמביטה  בהן יישארו  דוממות  לעד!
רואה  בדמיוני  את  פניך  ואת  החיוך  התמידי, שומעת את  קולך  וצחוקך  מדברת אליך  -  ואתה  לא  עונה.
ויודעת שבעצם לעולם  לא  תקרא שורות  אלה.
הן  יודפסו  בספר  זיכרון.  ספר,  שגם  הוא  ייכתב  עליך  ולא  אליך.
כל  כך  הרבה מחשבות  מתרוצצות  בראש  ולא  נותנות  מנוחה.
כל  כך    הרבה דברים  עוד  יש  לי  לאמור  לך  ועליך  ולא  אומר  לעולם.     ואולי  -  מתוך השתיקה תישמע  הצעקה.
 
ואם באמת דברים  שרואים משם -  לא  רואים  מכאן
ואתה אכן  מסתכל  עלינו  מאי שם ושומר  על  מעשינו,
דע, כי  החותמת שהשארת בי  מכוח  אישיותך  ומעשיך
והמחשבה:  -  מה  שי  היה  עושה  עכשיו?...
ילכו  אתי  וילוו  אותי  לאורך  כל  הדרך
בדיוק  כפי  שהיית אתה -  כעמוד  ענן  ההולך  לפני  המחנה.                                                                                                   
                                                                
                                                                 מתגעגעת  מיכל.
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה
תפריט דף הבית