שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

מיכל וולשטין 2014

שי,
שי
זכות גדולה נפלה בחלקי, לעמוד מולך כנציגת כל הנמצאים כאן, האוהבים אותך והמתגעגעים כל כך, זכות עצומה לדבר לפניך, בתוך חלקה של צדיקים, שעד רגעיהם האחרונים לבשו מדים, שעד יומם האחרון היו בתפקיד- בתפקיד הנעלה מכל, לשמור עלינו, על העם הקדוש הזה, וארצו.
עשרים שנה... הייתי אז בת שש עשרה נערה צעירה כאן מחדרה, אחת מאותן בנות שהיו מתלחשות ומחייכות, למראה החיילים היורדים ביום שישי מהאוטובוס, במדים וכומתות אדומות. תמיד ידעתי מי אתה. טוב, את שי כולם הכירו. גם אנחנו שמענו את הגיטרה..  רק מרחוק.
כשנפלת, באמצע הקיץ- היית עבורנו 'אח של דני שנהרג בלבנון'. כן דני וולשטין- שנה מעלינו..
לי, שלא היה אז שום קשר ישיר אם מי מבני משפחתך המופלאה- היה מוזר, עד כמה אתה נמצא במחשבותיי ובליבי. באיזשהו שלב הגעתי לבקר כאן, בבית העלמין, בצהריי איזה יום, אחרי השלושים. השארתי לך פתק. מכתב קטן, כמה דברים שהיה חשוב לי שתדע.. ואחרי עוד שבועיים שוב הגעתי, מכתב נוסף, ושיחה קצרה. מצאתי את עצמי מגיעה שוב ושוב לבקר,  וכך זה נמשך כמעט שנה.. באיזשהו שלב, התחלתי לברר, שאלתי שאלות , וגיליתי פרטים עליך, על אדם שהיה כאן בנינו, חי נושם ומנגן, גיליתי בחור שכל כולו חסד,  גדלות ורוממות, כולו עשיה וצניעות, נעורים וחיות, כולו רגישות ועוז. וכולו- אדם.
עם השנים אותה קירבה ותחושת שייכות אליך, הובילה להכרות טבעית עם הקרובים אליך, ובתוכם גם למי שלימים זכיתי, והפך להיות האיש שלי.   לי פשוט שהיית מעורב במהלך העניינים..  כן, צדיקים במיתתם קרואים חיים. אתה ההוכחה האישית שלי לכך.  ועל כך מודה אני לך, ואיתי בעלי וילדינו.
 
כן, עשרים שנה עברו, והחברים שלך, שכמעט את כולם אני רואה פעמיים בשנה, מגיעים בהתמדה, באהבה ובמסירות. מחבקים, מספרים, ונזכרים, ומביאים איתם בחזרה- אותך. את הווייתך, את אורך הזרוע בכל אחד מהם בכמויות ובמקום עמוק כל כך.   בעולם המעשי הזה. קשה לתאר אצילות- שכן היא מתלבשת במעשים פשוטים וקטנים. לא בטוח שניתן לספר למי שלא מכיר, איך נראה הנועם והעדינות עם העז והגבורה.. גם את הענווה לא ממש אפשר להעביר, כי מטבעה מסתתרת היא במעשים של יומיום. אך כאשר נפגשים יחד אותם שזכו להכיר אותך בחייך, אותם שיודעים איך היתה נראית האנושיות פנימית העליונה שלך, שזוכרים את הבריאות מלאת החן. את הטוב. אז מעצם חיבורם אתה שב ועולה, וחי.. חי כל כך- שלפעמים אני כמעט מחפשת אותך בניהם...  
כן שי, זה כבר עשרים שנה שאתה יודע זאת, ואולי מתפעל בכל פעם מחדש, לקלוט את גודל השפעתך העצומה על חבריך, על מכריך, על חייליך, ועל כולנו- בני משפחתך. לראות איך כל אחד לוקח חלק מהמורשת האדירה שהותרת וממשיך אותה. אותה מורשת שחיית כך כך בפשטות.    
 
שי, בימים אלו בהם נדרשים אנו כעם, לעוז ולתעצומות רוח, בהם טובי חיילנו נלחמים בגבורה על הגנת הבית, בימים אלה אתה בוודאי עומד על מפתן הכניסה להיכל, של אלו שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתן, ומקבל בתפיחה על השכם, את כל הבאים החדשים בשעריו. אותם שאפילו הם לא ידעו עד שהגיעו- מה גדלו מעשיהם. מה נשגבה מעלתם. ובתוכם את החייל שלך רמי כחלון, ששוכב ממש כאן לידך.   שמענו מאשתו של רמי, כי כשבאו לקנות את ביתם כאן בחדרה, רמי הביט מהמרפסת וראה שהנוף שמולו הוא הגן ובית הכנסת על שימך שי, אז הוא אמר לאשתו- כאן אנחנו בידיים טובות, כאן נישאר.
 
לפני כמה ימים זכיתי להגיע לכותל להתפלל מול מקום קודש הקודשים על עם ישראל וחייליו, ואחרי התפילה נגשה אלי נערה צעירה ואמרה לי: "את קולטת, את קולטת שיש חיילים שממש מתים כדי שאני אוכל לחיות"? חייכתי בכאב, "לא, את קולטת את זה? אם הם מוכנים למות למען החיים שלי, חייב להיות שהחיים שלי שווים יותר מעוד קניון, עוד בגד, ועוד חבר.. אני חייבת להתחיל להבין מה הולך פה.." תהיתי אחר כך ביני לביני, האם אין זה אחד המובנים  הפנימיים ביותר של 'במותם ציוו לנו את החיים'- להביט בעומקם של חיים, לצלול אל עבר הסוד הנפלא הזה- ולחיות אותו. לחיות באחדות[U1] , בעשיה למען האחר, באהבה, בנתינה, בחברות[U2] , באושר הילדים, בעוז לברר ולשאול עד הסוף, להסכים להגיע לתשובות, ולמקומות בהם לא תמיד יש תשובה.. לחיות בהתבוננות אל עתיד גדול הצומח מתוך עבר מפואר, לחיות את החיים האלו מתוך כבוד והודיה למי שנתן לנו אותם, ומתוך חובה עצומה לאלו שהקריבו את חייהם למענינו.
כן שי אתה בחרת בחיים, בחרת בהם בעצם חייך שלך, ערכיך ופועלך, ואת חייך נתת עבורם. ואנו מכח שליחותך זו- נמשיך  ונחיה.  
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 
 
תפריט דף הבית