שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

ישראל-אח

 
בס"ד
 
שייקה!
 
אחי  הקטן,  עדין  הנפש,  הטהור  מכל.
האם אתה  שומע?!  האם  אתה  יודע?!
 
קשה,  קשה  לתאר  בפניך  את  ההרגשה הקשה מנשוא שאתה פשוט  לא  אתנו.
עדיין  קשה  לי  מאד  לתאר  את  אשר  על  ליבי  ועוד  להעלות  את  זה  על  הכתב,  אולם  אני  חייב לעשות  זאת  למענך  ולמעני.
 
בשבילי  היית  ותמיד  תהיה,  האח  הקטן,  המוכשר,  עדין  הנפש  ובעל  ההקרבה  העצמית  יוצאת הדופן.
הרי  מאז  שנולדת,  אימא  כה  דאגה  לך  ואמרה  לי  מספר  פעמים:  "שרוליק,  מה  יהיה  אתו?  הוא טוב  מדי,  מתחשב  מדי  באחרים,  אני  פוחדת  שבסופו  של  דבר  זה  יפגע  בו".
כן  שי,  אימא  תמיד  ידעה  בתוך  תוכה,  תמיד  פחדה  על  כולנו,  אולם  עליך  במיוחד  והיא  אמרה זאת  בפירוש  כאשר  התגייסת  לצבא.
 
עוד  בתור  ילד  קטן  קבעת  לעצמך  סטנדרטים  מסוימים  לחיים,  שהיית  חייב  לעמוד  בהם  גם בבית  וגם  בלימודים  ולאחר  מכן  גם  בצבא.
השילוב  של  הדברים  אצלך  היה  יוצא  דופן  במיוחד.
שי,  המוביל  בראש  המחנה  בכל  מקום  ובכל  שלב,  בשילוב  הצניעות,  החיוך  המבויש  ותנועת הביטול  המפורסמת,  כאילו  "מה  בסך  הכל  עשיתי?"                                
שייקה!  תמיד  ניסו  לערוך  השוואה  בינינו,  גם  במראה  החיצוני  וגם  בתכונות  השונות,  למכינה בכפר  סבא התעקשת ללכת  כי  אני  למדתי  שם  ובכל  דבר  רצית  להדמות  לאחיך  הגדול.
אולם,  ההשוואה  בינינו  לא  הייתה  מדויקת.  אולי  באמת  למדת  ממני  אי  אילו  דברים  ואולי זכיתי  להתוות  לך  משהו  בדרכך  אולם  אתה  מאז  ומתמיד  התווית  לעצמך  דרך  שאף  אחד אחר  לא  היה  מסוגל  להגיע  לדרגות  כאלה  בכל  התחומים.
 
למדנו  עליך  דברים  רבים  בימי  ה"שבעה"  ואחריהם,  מהם  הבנתי  שקטונתי  מלעמוד  במחיצתך. כל  השוואה  בינינו,  תעלה  אותי  לדרגתך,  ואין  זה  כך.
הנכונות  לעזור  וההקרבה  העצמית  הינם  תכונות  אנושיות  עד  גבול  מסוים,  אולם  אצלך  זה עבר  כל  פרופורציה  אנושית.  הדברים  ששמענו  עליך  מהדהדים  במוחי  בכל  יום  מאז  שסופרו ואיני  יכול  לשכוח  את  סיפורי  מפקדיך,  חייליך  וחבריך  הטובים.  למשמע  הדברים  אמרתי  בליבי שלא  הכרתי  את  אחי  הקטן  וכי  זכות  גדולה  נפלה  בחלקי  לחיות  במחיצתו,  גם  אם  תקופת חיים  קצרה.
אוי,  כה  קצרה,  שייקלה,  הלב  דואב  והדמעות  זולגות  ולא  נפסק  הכאב  הנורא  הזה.
 
כשאני  נזכר  בחיוך  המבויש,  במאור  הפנים,  ובאדיבות  יוצאת  הדופן, בהקרבה,  ובאהבת הזולת שכה  אפיינו  אותך,  זה  עושה  לי  לרגע  טוב  בלב,  זה  ממלא  אותי  גאווה  שהנה  זהו  אחי  הקטן, ואני  חש  דחף  בלתי  ניתן  לריסון  לעמוד  ולהצדיע  לך.  זה  נותן  כח  להמשיך  את  החיים  למען מטרות שאתה שאפת  אליהם  ולמען  המשפחה,  ההורים  האחים  אירית  ועדי. כמה שעדידוש  אהבה  אותך,  איך  הייתה  קופצת  עליך  ומרעיפה  עליך  נשיקות.
לא  אשכח  את  אותם  ימי  החופשה  המעטים  שהיו  לך,  איך  לא  ויתרת  על  הקדשת  יום  אחד לפחות  לעדי.
                                       
כמה אהבה  הייתה  בך  לעולם  כולו  שבזמן  כה  קצר  הצלחת  להעניק  לכולם.
אני מסתכל על ההורים וליבי נמק בקרבי, לפעמים נאלמת לשוני ואין מילים  בפי,  פשוט  אין מה לומר.  רואה  אני  את  אמא  מחפשת  אות  חיים  בין  חפציך  בחדר  למעלה  ובוכה  ואיני  יכול להרגיעה.  רואה  אני  את  אבא  נחנק מדמעות  בזמן  אמירת  הקדיש  ואיני  יכול  לנחמו.
 
אני  מאמין  כי  אתה  נמצא  במקום  הכי  טוב,  וכפי  שאומרים  הבאים  לחזקנו  ולנחמנו,  "שי תמיד  עמד  בראש  המחנה".  
                                                                                                                          
מעולם  לא קפצת  לראש  המחנה,  הרי  היית  התגלמות  הטוהר  והצניעות  ובעל  המידות  הטובות. הכריזמה  המיוחדת  במינה  שלך,  הביאה  אותך  תמיד  לראש.
 
שייקה!  אנו  עוברים  תקופה  קשה,  מתישה  ומייגעת  מאד,  אולם  אני  מאמין  כי  תקופה  זו מאחדת  ומלכדת  אותנו.  האסון  שבא  עלינו  בנפילתך,  גרם  לי  לעשות  חשבון-נפש  מחודש  עם עצמי.
 
המשך נא,  שי,  להתוות  לנו  את  הדרך  כפי  שעשית  בחייך.
 
 
 
 
                                                                        אוהבך לעד
                                                                          שרוליק  
                                                                                                                                                                                                                                       
 
תפריט דף הבית