הודעה לבעלי האתר

תקופת הניסיון הסתיימה, יש ליצור מנוי דרך ממשק ניהול האתר.
האתר נכנס לרשימת המחיקה ויימחק בקרוב
לחץ כאן אם אינך זוכר את כתובת ממשק ניהול האתר שלך.
יוסי ברודני 2012
שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

יוסי ברודני 2012

נאום- אזכרה שי וולשטיין 3.8.2012
 
את אותו לילה בשנת 94 לעולם לא אשכח. אני מפקד פלוגה בצנחנים ובקשר  מתקבל דיווח שהחלה מתקפת תופת על פלוגה של גבעתי בדכה למוצב הבופור. שי וולשטיין, סגן המפקד, חייל שלי נמצא בעמדת תצפית והוא הראשון שמזהה את המחבלים. מרגע זה מבין שי ששלומם של חיילי גבעתי שעושים דרכם בטנקים וברכבים לעבר מוצב הבופור, תלוי בו. הוא לא משתהה ומתחיל להפעיל ארטילרייה כבדה לעבר המחבלים. מאותו הרגע מתחילה כל הגיזרה לבעור ואנחנו מצויים בקרב קשה שתוצאותיו הטרגיות מתבררות לי רק באותו הלילה.  בלילה עדיין בשיאה של הפעילות ביום קרבות עיקש בשטח לבנון, אני מקבל את ההודעה. זו הודעה  מוצפנת בקשר, שי איננו.
אני טומן את ראשי בכפות ידיי ומסתכל לשמיים כלא מאמין, כלא רוצה להאמין. בשונה  מהמהומה על הקרקע, השמיים היו בהירים מאד באותו הליל והכוכבים נצצו. אני מסתכל למעלה וכל שאני יכול לראות בדימיוני הוא את סולם יעקב,ומלאכי האלוקים עולים ויורדים בו. בראשי מתרוצצת, חסרת מנוח, מחשבה אחת. מחשבה אחת מצמררת שהיא בעצם הכל.
איך? איך אוכל לבשר את  הנורא מכל לאברהם וזיוה -הוריו של שי חבר ילדותי, שכניי הותיקים, חבריהם של הוריי.
את שי הכרתי כל חיי, גרנו באותה העיר, באותו הרחוב, כשרק שנתיים מפרידות בינינו בבית הספר,  וכן, אלו אותן השנתיים שלקח לו להתגייס אחרי לצנחנים.
"אנחנו שנינו מאותה העיר", כך ספדתי לו ביום הלוויה. יום שלא אשכח לעולמי עד.  ובלילות שישי כשרוח חרישי בצמרות שחורות עובר אז אני אותך זוכר.
שי- שכן, חבר ילדות, לוחם. חלל.
חלל- מילה אחת קטנה, תואר, שמאחד למעלה מ-20 אלף חללי מערכות ישראל, ויותר משלושת אלפי חללי פעולות האיבה.
מילה אחת, שלוש אותיות בלבד,  שמותירות תחושה עזה של ריקנות, מרחבים עצומים של "אין".באותן שלוש אותיות מבטאים את הכסא הריק ליד שולחן ארוחת השבת, את התמונות שתחסרנה תמיד באלבום, את הנכד שלא יוולד, את יום ההולדת שלא יחגגו, למרות שהתאריך תמיד שב ומגיע...
חלל – פיזי וסמלי שאף פעם אי אפשר למלא.
עוד סיפור ועוד סיפור ועוד סיפור. הרבה יותר מדי סיפורים הם המרכיבים את האבל הלאומי של כולנו. אותו אבל לאומי הוא קודם כל כאב פרטי של משפחות ואנשים שאיבדו יקיריהם ומתמודדים יום-יום, שעה שעה, עם האובדן האישי שלהם. מאחורי כל שם יש סיפור; מאחורי כל שם יש אמא ואבא, אח ואחות, בנים ובנות; מאחורי כל שם יש הרבה כאב; מאחורי כל שם יש הרבה אהבה וזכרונות. החיים לצד יקירים שנפלו היו קצרים, קצרים מדי.
הסכנות, האיומים על המדינה והחברה הישראלית – מבית ומחוץ – לא נעלמו. הם מלווים אותנו לאורך כל שנות קיומה של המדינה. אל מול הפחד והייאוש, שלפעמים זוקפים ראשם ניצבת תמיד האמונה בעתידה של מדינת ישראל.
סיפוריהם של הנופלים, מעשי הגבורה והסיפורים האישיים הנוגעים ללב, אליהם אנחנו נחשפים מדי שנה מעידים יותר מכל, שיש תקווה לאומה, שאלה הם בניה.
בעצרת לוחמי הגטאות, תשל"ג, אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר: "אנחנו עם אשר האנדרטות שהקים לא היו אף פעם אנדרטות ניצחון. האנדרטות שלנו - כולן - חקוקים עליהן שמות הנופלים".
 
 
דברים אלה נשאתי בשם ראשי הערים רמת-גן, גבעתיים, בני ברק, קריית אונו וגבעת-שמואל  ביום הזיכרון האחרון בטקס שנערך בבסיס צה"ל בתל השומר. עוד הוספתי באותו נאום כי הערב תחגוג מדינה שלמה את עצמאותה. נחגוג ונשמח – אבל חלילה לא נשכח.
עצמאותה של מדינת ישראל היא היא  האנדרטה המפוארת ביותר שיכולנו להציב לזכר הנופלים 
 
משפחת וולשטיין היקרה,
זוכר, כואב ומצדיע לכם על תעצומות הנפש, העמידה האיתנה והכוח שאתם מפגינים בהתמודדותכם.
 
יהי זכרו של שי ברוך

 
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה
תפריט דף הבית