הודעה לבעלי האתר

תקופת הניסיון הסתיימה, יש ליצור מנוי דרך ממשק ניהול האתר.
האתר נכנס לרשימת המחיקה ויימחק בקרוב
לחץ כאן אם אינך זוכר את כתובת ממשק ניהול האתר שלך.
חיי מי קודמים
שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

חיי מי קודמים

בס"ד                            חייך או חיי חברך-חיי מי קודמים
 
הקדמה
כאשר מדברים על שי הי"ד, מציינים את היותו חבר טוב, שדואג ראשית לחבריו/פקודיו ורק לאחר מכן, אם בכלל, פונה לטפל בענייניו.
מספרים על אהבתו את הארץ, את הנגינה והשירה. מפקדיו מתארים את תכונותיו המיוחדות, בדרך הערכית שבה הצליח להחדיר בחייליו את חשיבות ההתנהגות לפי ערכי הצבא, בד בבד עם הקניית ערכים כלליים.
 
בכוונתי להעלות כאן פן נוסף באופיו של שי, שאולי קשור גם הוא בצורה מסוימת, לאופיו ולתכונותיו, כפי שמשתקף מסיפורי החברים. אני מתכוון לסוגיה העוסקת בערך המופיע בכותרת ומהו הקו המפריד בין "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", לבין סיוע לאדם אחר, תוך כדי סיכון חיי המסייע. כמו-כן, אם יש הבדל בין קרות המקרה בחיים הרגילים, לבין בזמן קרב, ו/או בכלל תוך כדי שירות בצבא.
 
תיאור הקרב בו נפל שי הי"ד:
ביום י"ז באב התשנ"ד 25.7.1994, כתשובה לפגישת ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל עם המלך חוסיין, במדשאות הבית הלבן, הבעיר החיזבאללה את גבול הצפון לכל אורכו.
בין היתר, הותקפה שיירה של חטיבת גבעתי באזור הבופור, בטילים ובמרגמות. בזמן ההתקפה, התנהלה השיירה בדרך ללא מסתור. מפקד השיירה, טל סיני נפצע באורח קשה ומצב הכוח היה בכי רע.
 
שי, מפקד המוצב החודר "גלגלית", אשר ממנו ניתן היה לראות את האירוע, התערב בנעשה למרות שלא היה בתחום אחריות מוצב זה. הוא קיבל דיווח מהתצפיתן שלו על האירוע ומיד, ללא היסוס, נתן הוראה לכל חייליו להיכנס למסתור. הוא עצמו נשאר בעמדת החמ"ל החשופה והפעיל, בהצלחה, את ארטילריית צה"ל לכיוון החוליה שתקפה את השיירה. בפעולה זו הציל את חייהם של אנשי השיירה.
בפנותו למצוא לעצמו מסתור, נפגע מטיל סאגר, אשר שוגר ע"י חוליה אחרת ונהרג במקום.
 
מיום נפילתו של יקירנו שי הי"ד, תוך בחינת נסיבות האירוע, הטרידה אותי השאלה האם שי חשב באותם רגעים על הסיכון שהוא לוקח על עצמו? האם פעל תוך כדי הבנה שהדבר עלול לעלות לו בחייו? האם חשב על ההיבט ההלכתי הכרוך בפעולה מסוג זה? זאת איננו יודעים ולעולם לא נדע.
 
לתדהמתי, בעוברי על ניירת בתיקים של שי, נתקלתי בדפים העוסקים בשאלה זו, כגון סוגיית "שניים שהלכו במדבר" וקטעים מתשובות של פוסק בשם הציץ אליעזר, שבהם נדונה השאלה וכנראה שגם שי רצה ללמוד ביסודיות, כדרכו תמיד, את הסוגיה.
פרט זה, מסמן אפשרות ששי, לאור עיסוקו בשאלה, אכן ידע והכיר את הנושא, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה הלכתית ופעולתו נעשתה, למרות שידע כי הדבר כרוך בסיכון חייו.
לא מצאתי סיכום של שי לגבי הסוגיה, אך אנסה להיעזר במקורות השונים שמצאתי בתיקיו, כדי להגיע למסקנה.
 
ציטוט ממסכת בבא מציעא, דף סב, ע"א. 
"שניים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון (מימייה) של מים.
אם שותים שניהם-מתים ואם שותה אחד מהם-יגיע למקום ישוב.
דרש בן פטורה: מוטב ישתו שניהם וימותו ואל יראה האחד במות חברו.
עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" (ויקרא, כה, לו)"חייך קודמים לחיי חברך".
-2-
הברייתא אינה מכריעה בין שתי הדעות, אך מהלשון "עד שבא רבי עקיבא" אפשר להבין, שדעתו של רבי עקיבא נתקבלה.
בנושא בו אנו דנים, ישנן שאלות מוסריות רבות וסבוכות בתחום הרפואה, אך כאן ברצוני לבדוק את הנכון לעשות במישור הצבאי.
 
קביעתו של רבי עקיבא הינה חד-משמעית, אולם המקרה בו מדובר, מתייחס למוות ודאי של שניהם. השאלה היא, איך צריך לנהוג כאשר חברו נמצא בסכנה ממשית ואילו הוא מכניס עצמו לספק סכנה. האם גם במקרה זה חייו קודמים?
האם במסגרת צבאית, מול פני האויב, יש לראות אחרת את הפסיקה?
מה קורה כאשר חיי המציל עומדים מול יותר מחבר אחד?
 
העיקרון של רבי עקיבא עוסק בחובות הבסיסיות ביותר של האדם כלפי עצמו ובראש וראשונה החובה להציל את עצמו. דהיינו, לדעת ר' עקיבא "וחי אחיך עמך", פירושו, אחיך יחיה בתנאי שיהיה עמך, כלומר, קודם כל תחיה אתה.
במצבים בהם חיי מתנגשים עם חיי הזולת ויש באפשרותי להציל את עצמי, חובתי הראשונית היא לדאוג לקיום חיי ורק לאחר מכן לקיום חיי חברי.
הכלל "ואהבת לרעך כמוך", פירושו לפי זה, כמוך אך לא יותר ממך.
המסקנה, אם כן, לדעת ר' עקיבא היא כי למרות שיש באפשרותו להציל את חברו, הרי מאחר וזה בא על חשבון חייו שלו, אינו חייב להצילו.
 
מסקנתו של ר' עקיבא נכונה למצב בו אני מציל את עצמי במשהו השייך לי (מימיה) ואז, כמובן לא אני גורם למות חברי. אבל, במקרה שאני מציל עצמי על חשבון חיי חברי ובכך גורם למותו, אסור יהיה לי, כנראה, לעשות זאת.
 
בין ניירותיו של שי מצאתי גם שאלה "האם חייב אדם לתרום איבר לצורך השתלה והצלת חיי אדם?"
הציץ אליעזר, הרב אליעזר וולדנברג, שאליו הופנתה השאלה, השיב לאחר שבדק עם מומחי רפואה:
"הוצאת כליה וכדומה מהאיברים הפנימיים מאדם, אף על פי שהוא בריא, כרוך בספק סכנה. על כן אין להתנדב על כך ואין לרופא לבצע זאת, אלא אם סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו, אחרי עיון מדוקדק, שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפשות למנדב."
 
אולם, כאשר נשאל הציץ אליעזר לגבי הסתכנות לצורך הצלת חבר בשעת מלחמה, האם רשאי או חייב להכניס עצמו לספק, השיב: "מלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה למסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה מגרימת המלחמה."
הוא הוסיף ואמר שכשם שאי אפשר ללמוד מהמותר במלחמה למקום אחר, כך אי אפשר ללמוד מהאסור במקום אחר לגבי המלחמה.
 
תשובתו זו ניתנה בפירוש למצב של ספק סכנה, מכך ניתן אולי להסיק שאם מדובר בסכנה ודאית למציל, יחול הכלל של חייך קודמים גם במלחמה.
 
כאן ברצוני להוסיף כי למרות שראיתי במאמר של הרב ישראלי זצ"ל שבו כתב: "כשם שאין דוחים נפש מפני נפש, כך אין דוחים נפש אחת מפני נפשות הרבה".
לדעתי, לפי כל הנאמר לעיל, במקרה של סכנה ודאית לא ליחיד כי אם לרבים, קיימת החובה להציל.
 
-3-
לאחר כתיבת שורות אלו, ראיתי כתבה בעיתון, אודות שאלה שהופנתה לרב זילברשטיין והמופיעה בספרו "שיעורי תורה לרופאים".
דר' דב ארליך, המפקד הרפואי בחבל עזה בשנת תשמ'א-1981, שאל האם צריכים רופאים ואנשי הצלה לצאת ממרחב מוגן בעת התקפה, כדי להציל נפגעים.
תשובת הרב הייתה כי כל שנאמר לגבי ספק בתרומת איבר נאמר בזמני שלום, אולם בעת מלחמה ישנן סברות לחייב הסתכנות לצורך הזולת ובוודאי כאשר מדובר בהצלת רבים.
 
כך בדיוק נהג שי הי"ד באירוע בו נפל. הוא בוודאי היה מודע למידת הסיכון שהוא לקח על עצמו, שהיה יותר מאשר ספק סכנת נפשות ועשה זאת, לפי תיאורי חייליו, ללא כל התלבטות, הן מהבחינה הצבאית, החברית ובוודאי גם מהבחינה ההלכתית.
אין כל ספק ששי הגיע למסקנה כתוצאה מניתוח החומר שמצאתי בתיקיו.
 
יהי זכרו ברוך.
 
 
 
 
 
 
 
תפריט דף הבית