שי וולשטין הי"ד-אתר הנצחהשי וולשטין הי"ד-אתר הנצחה

אמיר קמינצקי 2013

דברים לזכרו של שי וולשטיין ז"ל הי"ד – 20 שנים לנופלו בקרב
 
 
פתיחה
 
 
20 שנים לאחר מותך, אנו ניצבים כאן, אוהביך ומוקיריך, בברית שנכרתה ובקשר הבל ינתק שבינינו. מי שניצב כאן היום, תמיד היה עימך, ולעד יהיה עימך ועם משפחתך, חבריך ומוקיריך. באופן תדיר על קברו של חלל נזהר המתפלל, או נושא ההספד, הקורא, שלא יפגע בכבודו של המת. אני מבקש להיזהר בכבודך. אני הקטן, הכרתיך מלמטה, כנער אל גבר, כטירון אל מנוסה, כחייל אל קצין. אני מקווה, מתפלל ומייחל כי בכבוד שניתן לי היום לשאת דברים, דברי לעומת אלו שהכירוך כל ימי חייך, ובעלי היכרות, מבט, ראות ורעות טובים משלי, יהיו במקומם ויהיו ראויים לך ולקהל, ומבקש אני סליחתך מראש, אם לא אעשה כן.
 
אחרי 20 שנים, הקווים נפגשים והערפילים מתבהרים, ממש כמו בבוקר בדרום לבנון. 
 
 
פגישה
 
 
נפגשנו כך, כחייל ומפקד, דמות אלוהים של ממש, ממני תראו וכן תעשו. קובצו להם יחדיו 37 נערים, הרבה מאיתנו אבודים ואובדים, שנמשכו אל אותה יחידה עטורת תהילה ומורשת. לא כולם המשיכו, לא לכולם היה הכוח, הפיזי או הנפשי. אבל אתה נלחמת על כל אחד. ידעת לדבר לכל אחד בשפתו, בלשונו, בהיגויו ובדיבורו. כאיש של אנשים, וחרף הריחוק העצום, לכאורה, היית גם מפקד של אנשים. הפער בינינו לבינך היה בל יתואר לא רק בהקשר הצבאי, זה בלט בהקשר האישי: מבחינת היכולות, ההבנה, הניסיון והאינטיליגנציה הרגשית.
 
פיתחנו הבנה שאנו מוגנים בידיך. היית הכל בשבילנו למרות שהיית מרוחק ובלתי מושג. לאט לאט, מבעד לקשיחות הצבאית, הבנו את העומק האדיר שבכך, כמו גם את יכולת ההנעה וההפעלה שלך, בהתייחס אלינו ובהתייחס לאחרים. איש לא עמד בפניך, גם אם מדובר היה במפקדים שלך. כשרצית משהו – קיבלת. הפגישה הראשונה איתך הייתה מחזה טקסי שנועד להבהיר את מעמדנו ומעמדך. המציאות שלאחריה עלתה על כל דמיון מבחינת העוצמות שנגלו לנו, אך יותר מכך - הכוחות שנטענת בנו.    
 
 
דרך משותפת
 
 
תהליך הבנייה לא היה פשוט. היינו נערים צעירים, רבים מאיתנו בעלי רקע מורכב, שונה, ולא פשוט. איש איש לעצמו. הבנייה הייתה קשורה בכך. היא לא הייתה פיזית. היא הייתה אחרת. בניגוד מוחלט למסגרת הצבאית, נטעת בכל אחד את ההבנה שהוא חשוב ושיש לו ערך. מצאת בכל אחד את הטוב שבו, ובמילה, משפט או שיחה חטופה, נתת לו להבין. זה היה הרבה. זה לא היה קסם אישי, שהיה לך. זה היה תובנה ותוכן, מהות ועוצמה. את זה קיבלנו. לזה – אין ערך נקוב ואין תחליף.
 
התפקיד שלך זימן לך התמודדויות לא פשוטות עם החיילים שלך, בעיקר בהקשר המשמעתי, בתור מפקד. הדוגמאות רבות. והן זכורות לי אחת לאחת. דווקא משום שהייתה בידיך סמכות שיפוטית, סמכות הענשה וסמכות משמעתית, ידעת דבר שרבים לא ידעו ולא הבינו. לא אז ולא עכשיו. ידעת את גבולות השימוש בכוח. זוהי תכונה נעלה שדווקא מי שאוחז בכוח, לא תמיד יודע ליישמה כראוי. פעמים רבות, בשנייה האחרונה, מצאת לנכון להקל ולהתאים את העונש למעשה, ובעיקר לעושה. כך זכית בעוד חייל, שהבין הוא את גבולות מקומו אבל הבין בנוסף שלא ממחסור בכוח עשית את שעשית והחלטת את שהחלטת, אלא משום עוצמה פנימית אדירה ונדירה שכוח השררה, היה כסרח עודף לה. מוכרת הנחיית אבותינו ליושב בדין: "צַדֵּק אֶת הַדִּין וְאַחַר כָּך חָתְכֵהוּ" (סנהדרין, ז, ב) ברר את הדין יפה בליבך עד שתראה שהוא צודק ואחר כך אמור את פסק הדין. אצלך, זה היה ברור.
 
כך המשכנו. גדלנו והתפתחנו. דרכנו המשותפת הייתה קצרה יחסית, שנה בסך הכל, אבל היא נמשכת עד היום, כמו שרבים שפגשו אותך לרגע קט, זוכרים אותך לעד. אני לא צריך ללכת רחוק, מספיק לי מה שחוויתי מבית: אימי, ניצולת שואה, עד היום לא יכולה לשכוח אותך, את יופי תוארך, הדר קומתך, ותכונותיך הנאצלות שבלטו בפגישה קצרה בסוף מסע הכומתה; אבי שהיה עוד חייל במלחמת השחרור, נרגע מאוד מהיכן אני מצוי ובידי מי נמצא, אחרי שפגש אותך ביום הורים ראשון בבסיס הטירונים בסנור; ואחותי, שהייתה אז קצינה בצה"ל וליוותה אותו ליום ההורים, ולא הבינה איך אני ירא מאדם שראתה בו בפגישה קצרצרה רק בחור טוב ועיניים טובות.
 
זה ממש לא מפתיע שבהמשך הדרך בחיים פגשתי, כל פעם במקום אחר, אנשים טובים שהכירו אותך, חברים שלך לקורס הקצינים, חברי ילדות שלך ועוד. מה שאפשר להגיד חד משמעית זה שתמצית הדרך המשותפת שלך, שלנו, ושל כל מי שהכיר אותך הייתה הטוב. קווי המפגש איתך איחדו את האנשים הטובים. כל אחד מהם היה טוב כשלעצמו, כל אחד מהם קיבל ממך את הטוב, ואני בטוח שכל אחד מהם המשיך והפיץ ועשה טוב בדרכו שלו.
 
 
מוות
 
 
למרות שמה שחשוב יותר מכל זה החיים, והחיים שלך הם שהיו החשובים והם המורשת שלנו, אני חייב לומר, שהיום, לאחר 20 שנים, המוות שלך למרבה הצער, התדהמה והאימה, הוא אקטואלי מתמיד.
 
במותך אתה בלמת בגופך את האויב. אתה ניצבת יחד איתנו בדרום לבנון בלילות קפואים וימים לוהטים על מנת שילדים יוכלו לישון בשקט בקריית שמונה; והם ישנו בשקט. השאלה אם היינו בתוך ישראל או מחוץ לישראל לא הייתה רלוונטית. היה רלוונטי שאנחנו הגנו בגופנו על הארץ. לכאורה מלחמת השחרור נגמרה ולא היו טנקים של האויב שנכנסו למשמר הירדן בצפון או לנירים בדרום. אבל אויבים היו אז, ועדיין יש היום, והם רצו והם רוצים להרוג אותנו ואת ילדינו. ולשאלה מדוע אין הם מניחים לנו לחיות, כפי ששאל בכאב עצום ארי בן כנען, גיבורו של ליאון יוריס בספר אקסודוס – עדיין אין לנו תשובה.
 
אנחנו רק יודעים שעלינו להתכונן וללמוד. אנחנו למדנו, לצערנו, שיש לקחים שנלמדים בדם. במותך הצלת את חייהם של חיילי השיירה של גבעתי שעברו בציר חנף על יד תל לוביה. האויב הספיק לירות עליהם מנ.ג. 589 "כחול 5589" רק רבע מטילי המוות שהכין, בה בעת שטיווחת את הארטילריה מעמדה מס' 5, עמדת החמ"ל, ובכך הצלת את חייהם של יתרת חיילי השיירה. במותך הצלת חיים. מעבר לאיכויות האישיות יוצאות הדופן שלך, מתת מות גיבורים תוך שחירפת נפשך להציל את חיי זולתך ותוך מילוי המשימה, לא ב"גבולות המקובלים" של מילוי התפקיד, ובהתאם לערכי צה"ל ועם ישראל, אלא במידות רבות ונעלות מעבר לכך.
 
את הדברים הללו לקחתי לכלל דוגמא כל ימי חיי, ואני מניח שגם רבים אחרים. מחשבה והבנה שעלינו לסמוך רק על עצמנו, גם במדינה שכזו וגם בצבא שכזה.
 
למרבה הצער, מעגל השכול מכה בנו שוב ושוב ורק לפני שבועיים קברנו, כאן, מטרים ספורים ממך, את אחד מחייליך, רמי כחלון ז"ל הי"ד שנפל במערכה בעזה.
 
 
זיכרון וחיים
 
 
מה שזכור לי יותר מכל, היום, דווקא כאשר אנחנו 20 שנים לאחר מותך, זה את ההתייחסות המכוננת של החברה הישראלית בעת שהתגייסנו, באוגוסט 1993, לכך שחלפו 20 שנים מתום מלחמת יום הכיפורים. כחודשיים לאחר הגיוס שלנו מלאו 20 שנים למלחמת יום הכיפורים. זכורות לי היטב כותרות העיתונים שעסקו בנושא בצורה שלא הייתה מובנת לי בשעתו. 20 שנים נדמו בעיני הצעירות כזמן עצום שבו הזיכרון כבר מעומעם והמחשבות הרבה יותר רכות וקהות. מנגד, הדיון שנערך אז בעיתונים היה נוקב ביותר ומלא רגש ותחושות. לא הבנתי אז ואני מבין היום שלזמן אין כל משמעות מבחינת אורכו. מה שהוא משמעותי זו עוצמת החוויה אליה מתייחסים. כך גם התייחסו ל-20 שנים למלחמת יום הכיפורים, דבר שלא הבנתי. היום אני מבין שהזמן הוא לא הפונקציה אלא עוצמת האירוע. 20 שנה עברו כלאחר יד, ואני נזכר איך עמדנו כאן בהלוויתך, כשאני איני מאמין, פשוט מאוד איני מאמין, ואני קורא שוב ושוב את שמך.
 
שי, המיוחד בהתייחס אליך, הוא שהחיים שלך הינם הזיכרון המכונן שלנו, ומותך וחייך מתלכדים להם, עת במותך הצלת חיים. אנו מכירים את הביטוי שדורשים מאדם לעמוד בדיבורו: הֵן שֶׁלְּךָ צֶדֶק, וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק" (בבא מציעא, מט, א). אצלך מילה הייתה מילה וכיבדת בכך את זולתך ואותנו. היית לנו לדוגמא בכל מישור שהוא וכך נותרת. למדנו מה זה להיות אדם, לעמוד על שלך וליצור משהו חדש, מקורי, חיובי ואנושי.
 
החוויה המכוננת הייתה אפוא חייך. התחברת לכל אדם, בכל אמונה, מגדר וסוג, וידעת ליצור איתו חיבור בלתי אמצעי. החיים שלך הטביעו בנו חותם בל ימחה. למעשה, אתה שינית את כולנו מבפנים בצורה כלשהי – דבר שאנחנו מרגישים עד עכשיו ועד היום. זה מפעם בנו.  
 
שי, אנחנו לא אמורים לעסוק במוות אלא בחיים אלא שמשנה לשנה זה יותר קשה. הכאב רק מתגבר ולא מתכהה. הוא חודר יותר ויותר ומשתק, נובר ולא עוזב. ההבנה על האסון של לכתך מאיתנו רק מתחדדת ומכה בנו שוב ושוב.
 
עם השנים אנחנו לא בהכרח נעשים אנשים יותר טובים, אבל אתה ללא ספק הסמן שלנו, והצל שלך מלווה אותנו לכל מקום. היכן היית היום אנחנו לא יודעים, הלוואי והיית עימנו. אני בטוח שהחיים היו אחרים. עם זאת, אנו יודעים ומרגישים, שעה שעה, שהמנהיגות שלך מוליכה אותנו, איש איש בתחומו, איש איש בחייו, ואיש איש בחזונו.
 
אני מצדיע לך, לא רק כמפקד שלי שי וולשטיין קצין הצנחנים, אלא כשי בנם של זיוה ואברהם וולשטיין מחדרה. שי האדם. 
 
 

 
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה
תפריט דף הבית